הקדמה: בוקר מאובק אחד באזור התעשייה
באחד הבקרים השגרתיים של השבוע, התנהלה העבודה במגרש פירוק הרכב הוותיק "פלדת הגליל" שבאזור התעשייה בחולון כסדרה. משאיות גרר פרקו שלדות חלודות של מכוניות משפחתיות שעבר זמנן, ורעש המנופים והמכבשים מילא את האוויר. אך לפתע, משאית גרר אחת פרקה מטען שגרם גם לעובדים הציניים ביותר להרים גבה. על המשטח עמדה מכונית בעלת צורה מוזרה, זוויות חדות, וגוף בצבע כסוף-מתכתי שלא נראה כמו שום דבר אחר. דלתות "כנפי השחף" שלה, אף שהיו סגורות, רמזו על זהותה הייחודית. זו הייתה דלוריאן DMC-12, אייקון מוטורי משנות ה-80, מכונית שרוב האנשים ראו רק בסרטי "בחזרה לעתיד". השאלה המיידית שעלתה בקרב עובדי המקום הייתה לא רק מה מכונית כזו עושה בישראל, אלא כיצד הגיעה לסף דלתה של הגריטה.
האייקון: סיפורה של הדלוריאן DMC-12
כדי להבין את גודל המציאה, יש לחזור בזמן. ה-DMC-12 הייתה פרי מוחו של ג'ון דלוריאן, מהנדס ומנהל כריזמטי בתעשיית הרכב האמריקאית. חזונו היה ליצור מכונית ספורט בטוחה, אתית ונצחית. התוצאה הייתה רכב בעל שלדת פלדה ומרכב עשוי פלדת אל-חלד (נירוסטה) לא צבועה, מה שהעניק לה מראה עתידני וייחודי. המאפיין הבולט ביותר היו דלתות כנפי השחף, שהפכו אותה למזוהה באופן מיידי. למרות העיצוב המהפכני, המכונית סבלה ממנוע חלש יחסית (V6 בנפח 2.85 ליטר) ומשורה של בעיות פיננסיות ואישיות של מייסדה, שהובילו לקריסת החברה לאחר ייצור של כ-9,000 יחידות בלבד. היא הייתה עלולה להישכח, אלמלא הפכה לכוכבת הקולנוע הבלתי מעורערת בסדרת סרטי "בחזרה לעתיד", שם גילמה את מכונת הזמן המפורסמת בעולם והפכה לאגדה תרבותית. כיום, היא פריט אספנות נחשק, במיוחד לאור העובדה שמעטות מאוד מהן הגיעו לישראל באופן רשמי.
הבעלים המסתורי: אגדת רוק ישראלית
עם התפשטות הידיעה על הימצאות הדלוריאן במגרש הגרוטאות, החל מחקר קדחתני לאיתור בעליה. רישיונות הרכב הישנים הובילו להפתעה גמורה. הבעלים הרשום של הרכב היה לא אחר מאשר ארז שחר, הידוע יותר בכינוי הבמה שלו – ארז 'הנץ' שחר. 'הנץ' היה דמות מיתולוגית בסצנת הרוק הישראלית של שנות ה-80. כסולן להקת "צלילי הנצח", הוא היה ידוע בסגנונו האוונגרדי, בשיריו שעסקו בעתיד ובטכנולוגיה, ובתדמיתו כ "איש החלל" של הרוק המקומי.
מתברר ש'הנץ' רכש את הדלוריאן בשנת 1986 במהלך סיבוב הופעות בלוס אנג'לס, בשיא הצלחתו. הוא ייבא אותה לארץ ביבוא אישי והיא הפכה מיד לסמלו המסחרי. תמונותיו לצד הרכב עם דלתות כנפי השחף הפתוחות עיטרו שערי מגזינים, והמכונית הכסופה הפכה למראה מוכר ברחובות דיזנגוף בשעות הלילה המאוחרות. היא הייתה התגלמות התדמית שלו: פורצת דרך, עתידנית וקצת לא מחוברת למציאות.
מפסגת התהילה אל חניון תת-קרקעי
בשנות ה-90, עם שינוי הטעם המוזיקלי, כוכבו של 'הנץ' דעך. הלהקה התפרקה והוא ניסה את כוחו בקריירת סולו שלא המריאה. הוא נעלם בהדרגה מאור הזרקורים וחי חיים שקטים ופרטיים. הדלוריאן, שהתחזוקה שלה הייתה יקרה ומסובכת, במיוחד בישראל ללא חלקי חילוף זמינים, הפכה מסמל סטטוס לנטל. היא הועמדה בחניון תת-קרקעי בבניין מגוריו בצפון תל אביב, שם עמדה מכוסה אבק ושכבה על צמיגים ריקים מאוויר במשך למעלה משני עשורים.
לאחר פטירתו של שחר בשנה שעברה, יורשיו, שלא היו מודעים לערכה ההיסטורי או הכספי של המכונית, ראו בה גרוטאה ישנה שתופסת מקום חניה יקר. הם מכרו אותה לסוחר גרוטאות תמורת כמה אלפי שקלים בודדים, מתוך מחשבה שהם עושים עסקה טובה על "גוש מתכת".
הצלה ברגע האחרון
סיפורה של הדלוריאן יכול היה להסתיים בעצב, תחת מלתעותיו של מכבש הגריטה. אך למזלה, אחד העובדים הצעירים במגרש, חובב רכב מושבע, זיהה את הצללית האייקונית. הוא צילם מספר תמונות בטלפון ופרסם אותן בפורום אספני רכב ישראלי עם הכותרת "מישהו איבד דלוריאן?". תוך שעות, הפוסט הפך ויראלי. קהילת הרכב בישראל נכנסה להלם, ואספנים החלו להתקשר בטירוף למגרש הפירוק. הסיפור הגיע לאוזניו של אספן קלאסי מוכר, אשר נסע למקום באופן מיידי. לאחר משא ומתן קצר עם בעל המגרש (שכבר הבין איזה אוצר נפל לידיו), המכונית נרכשה ונגררה החוצה, דקות ספורות לפני שהייתה אמורה להיגרס.
היום, הדלוריאן של 'הנץ' ניצלה. היא ממתינה לשיקום מקיף שיחזיר אותה לימי זוהרה. סיפורה המדהים הוא תזכורת מרגשת לכך שאוצרות תרבותיים, בין אם הם מוזיקה או מכוניות, יכולים להישכח ולהיעלם. אך לפעמים, בזכות עין חדה ומעט מזל, ניתן להציל פיסה מההיסטוריה ולהחזיר אותה לחיים.